בשנה הזו, שהייתה באמת מאתגרת בכל כך הרבה מישורים, הבאתי לפה הרבה קושי.
הרבה פער ותסכול.
וכל הזמן חשבתי כמה זה יגרום לי להעריך את היום יום והשגרה הפשוטים, את המסגרות והעבודה, והמפגשים החברתיים. וסתם רגע של שקט על הספה.
והנה זה חזר, ונהיה שוב הרגל.
אפילו לפעמים מרגיש יותר מדי.
כמה אנחנו שוכחים מהר, אלוהים.
אז אני רוצה לאמן את נפשי בהודיה על הטובה כשם הודעה על הרעה.
ורוצה להודות על זה שהשגרה חזרה,
שהמסכות הורדו,
שהבנות במסגרות.
שהפקק נפתח וחזרו להן ליומן מעל 50 חתונות.
שהטלפון מצלצל בלי הפסקה עם פניות.
(ואלוהים עדי שחשבתי שלעולם זה לא יקרה יותר)
על הכתבה המפרגנת שכתבו עלי בעיתון.
על נסיעות ופודקאסטים שהתגעגעתי אליהם.
על מפגשים חברתיים ומשפחתיים.
על הסופ"ש הזוגי במלון שעשינו השבוע ( כולל בופה!
)
ותמיד יש גם אתגרים וחריקות,
אבל כנראה שאש של אתגר צריכה להישמר שם גם כל הזמן, להאיר איתה אחרת גם את הטובה.
" מודה אני לפניך ולך
על כל החסד והאמת
והטובה, והרעה והטובה
שעשית עמדי ועם ביתי"
~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ממליצה לכם לאמן את השריר הזה:)
הוא טוב לאור הפנים.
וגם לאור הבפנים.
