לא התכוונתי לשמוע את השיחה שלהן , אבל כמה טוב ששמעתי.
לאחרונה אני מוזמנת לכל מיני מקומות בארץ להנחות סדנא חד פעמית לאמהות ובנות מצווה.
יש בה כל מיני דברים בסדנא הזו אבל השיא שלה הוא סשן שאלות מגוונות שיש להן אחת לשנייה ,
והן יושבות שם זוגות זוגות של אמהות ונערות ,שרובן כבר עמוק בגיל ההתבגרות, צוחקות ומתחבקות ומובכות לרגעים, ודומעות ומתרגשות.
ברגע של אינטימיות והדדיות שלא מתקיים לו ביום יום.
ואני בשלב הזה תמיד מנסה כמה שפחות להפריע
ממש להעלם,
כדי לתת לקסם הזה להתרחש.
אבל מה לעשות,
לפעמים צר המקום
ואני שומעת חלק מהשיחות.
וכך יצא שהשבוע שמעתי בחצי אוזן שבתשובה לשאלה –
"מה את הכי אוהבת בבית שלנו"?
ענתה הילדה-
"שלא משנה מאיפה ומתי אני חוזרת הבייתה מקבלים את פניי בשמחה והתרגשות, אתם תמיד כזה שמחים שואלים אותי מה שלומי כאילו ממש התגעגעתם וכיף לחזור ככה …"
ואני, שלא מכירה לא את האמא ולא את הילדה
ממש עמדתי ודמעתי.
מזה שכך היא מרגישה
מזה שהיא יודעת להגיד את זה
מזה שהאמא מקבלת כזה שיקוף
מההזדמנות הזאת שדברים כאלו יאמרו
וגם מהלימוד שלימדה אותי הילדה הזו
שלמשמע דבריה הבטחתי לעצמי שכך אקבל גם את ילדיי מעכשיו ( או לפחות ממש אשתדל ..)
כי איזו תחושה זו לילד להרגיש כל כך רצוי.
ומהצד השני אני רואה אמא ובת מתחבקות שתיהן מנגבות את הדמעות,
והן ניגשות אלי להגיד שאכשהו אף פעם לא באמת יצא להן לדבר ככה.
שהן חשבו שהן יודעות את התשובות, אבל לא…
החיים עצמם והמירוץ ניצח…
וכמה פשוט אבל כמה לא מובן מאליו לשבת רגע יחד, להיפגש באמת
מעבר למסכים, ולאחים האחרים, ולמשימות והעבודה והחוגים.
רגע פשוט להיות אמא ובת.
שמתעניינות באמת אחת בשנייה,
שצוחקות, ומופתעות ומתרגשות
ומנגבות את הדמעות.
ונזכרתי שוב כמה חשוב הסדנאות האלו של אמא ובת.
כמה חשוב לייצר עצירה של משמעות.