אחת התפיסות המרכזיות שלי בהקמת המיזם של 'זמנזוגי' הוא ההבנה שזוגיות צריכה עבודה ותחזוקה כל הזמן.
וכשאנחנו מגיעים לעסוק בה לא פעם, דווקא שאנחנו במשבר גדול.
וחלילה אין לי דבר נגד טיפול
(נשואה לפסיכולוג אחות לכאלו, בת לכאלו.. אז אל דאגה אני חובבת פסיכולוגים:) )
אבל מאמינה שאפשר גם לא להגיע לשם. או לפחות להפוך את המרחב הזוגי שלנו למקום נעים וכר להתפתחות.
כשזוכרים להשקיע ולתחזק אותו בתוך החיים,
לא סומכים על זה שזה יקרה מעצמו
(ספויילר, זה לא.)
בדיוק כמו שאנחנו אוכלים בריא (משתדלים..
עושים ספורט (ממש משתדלים…
משקיעים בחינוך
ואפילו את האוטו לוקחים לטיפול 10,000 כל כמה זמן.
ואכשהו בזוגיות אנחנו קצת שוכחים את זה…. ולא פעם היא נדחקת למקום האחרון, כי עם כל כך הרבה משימות למי יש כח להשקיע גם שם.
אבל צריך להשקיע גם שם, כל כך צריך.
לפעמים זה הבסיס לכל השאר.
והשקעה היא לימוד,
השקעה היא לא פעם מלאכותית כדי שבתוך הגבולות יווצר משהו חדש וטוב.
משהו חדש, ישן.
וטוב.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
השבוע עלתה בכאן 11 תוכנית חדשה. 'טיפול זוגי' שמה . תוכנית אמיצה ומרתקת על מה קורה בחדר הטיפולים כשזוג מגיע.
(גילוי נאות- הפסיכולוג המלווה שם הוא אבי החורג. אבל אין לי מניות, מבטיחה)
ולא היא לא חתונמי, לא בקצב ולא בסיפורים ולא בעריכה.
היא לא ריאלטי, היא קצת החיים עצמם.
היא לא החיפוש הרומנטי והמתרגש,
היא החיים עצמם עם ילדים ואתגרים ועבודה.
וסזיפיות.
ואני חשבתי איך דרך הטיפול שהזוגות עוברים שם אפשר לקחת רעיונות דווקא ל'תחזוג' היומיומי.
אנסה לכתוב מכל פרק משהו שעולה שאפשר לחשוב עליו ולקחת יום יום.
לייצר יחד טיפול 10,000 שבועי או חודשי ליחד שלנו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"איך ניפגשתם"?
שואלת המטפלת את הזוג העייף והכואב שעומד מולה.
והיא לא שואלת את זה רק כדי להכיר או כדי להבין את ההתחלה,
היא שואלת את זה כדי לחבר אותם להתחלה.
ומשהו זז בפנים שלהם שהיא שואלת,
מתרכך פתאום.
יש משהו בלהתחבר לזה, להתאהבות, לסיבה שבגינה נמשכנו לאדם הזה והאמנו ביחד הזה ורצינו בו,
שהוא נורא חשוב.
ולא כנוסטלגיה, כהתבוננות.
לפעמים צריך להזכר.
לפעמים החיים משכיחים.
ושוב, לא צריך להגיע לשלב שכל כך כועסים ,שכבר שכחנו.
אפשר רגע לעצור את הטרפת,
להסתכל על בני הזוג שלנו ולהזכר בהתחלה.
לשבת בדייט משותף ולזכור איך התחלנו, ממה התרגשנו, איזה ריבים רבנו אז ונראים לנו ממש דבילים, ומה הולך איתנו עד היום.
איפה התכונה הנפלאה הזאת שלו או שלה, שריגשה אותנו וסיקרנה אותנו, היא אמנם כבר מוכרת ופחות מסקרנת או מרגשת- אבל כל כך כן באה לידי ביטוי בחיים שלנו, ואיך לפעמים זה נהיה כל כך מובן מאליו שכבר שכחנו להגיד.
אז תגידו.
השני לא יודע לבד.
תאמינו לי- הוא *לא* יודע לבד.
אנחנו טובים בלבקר (ולפעמים בהחלט צריך)
ולתזכר בחסרים, ובכעסים. (וגם זה בהחלט צריך)
אבל יש ערך גדול בלהזכר בטוב, ולהביא אותו לשולחן. (פיסית, ממש דייט שלזה הוא מוכוון).
טיפ- אנחנו עשינו את זה עם תמונה שלנו כחודש אחרי שנפגשנו, ממש עשינו עם הזוג ההוא שיחה. היה מרתק,
מומלץ
להגיד את שפעם היה כל כך ברור והיום כבר מטושטש, להזכיר לו, להזכיר לנו.
אז, איך נפגשתם?
