"מה אתם מביאים מהבית שגדלתם בו לבית המשותף שאתם בונים ?"
אני שואלת את הזוגות שלי בתהליך המשותף לפני החתונה.
ואז יש רגע כזה של פרצוף של "וואלה שאלה טובה. לא חשבנו על זה אף פעם ככה "…
וזה תמיד מעורר מחשבה מעניינת ומרגשת ולא ברורה מאליה של לאפשר לעצמנו להסתכל בעין טובה על הבית שבאנו ממנו, על הזוגיות של ההורים שלנו על הזוגיות והבית שאנחנו מכוננים אל מול זה ובהמשך לזה.
לא פעם אני ממש אומרת את הדברים שהם אמרו בחופה עצמה רואה את העין הנרגשת של ההורים לקבל כזו מראה פתאום.
****************
וזה גם שולח אותי לא פעם למחשבה, מה הילדים שלי יגידו שהם קיבלו בבית שלהם? מה מהפעולות הקטנות והגדולות המכוונות או האקראיות שאנחנו עושים נצרב בהם, מעצב אותם, יהיה הדבר שהם ירגישו שהיה נוכח בבית שלהם… יהיה הדבר שיקחו הלאה.
באמת מעניין.
ואיזה זכות זה לעמוד מתחת לחופה של ילדיך ולראות את הבית שהם בנו
ולשמוע מה הם קיבלו ממך
ולראות את התנועה הזו המתמשכת של בִּנְיַן עֲדֵי עַד.
דווקא כמישהי שיודעת כמה זה לא מובן מאליו זה מרגש אותי מאוד ולפעמים זה כל מה שאני מאחלת לעצמי, להיות שם איתם ובשבילם ויחד שהם יגיעו לרגע הזה.
****************
אז, גם אם אתם לא מתחתנים אולי שווה להגיד להורים שלכם ,סתם ככה ביום חולין שכזה, מה קיבלתם מהם ,מהבית שלהם מהזוגיות שלהם.
כאמא, וגם כיתומה, אני יודעת, שזה לא יסולא בפז .
בתמונה: אמא ובת ברגע יקר ולא יסולא בפז בחופה
