"נכון היה ממש כיף??"
"לא , היה די סיוט."
בתחילת הקשר שלנו, זה היה הדיאלוג הרגיל שלנו אחרי כל ארוע חברתי ורב משתתפים, בכל פעם שהייתה נסגרת הדלת.
ומהר מאוד הוא גם היה מוביל לריב, ואכזבה, ופחד מלאכזב, ושאלה האם אנחנו בכלל מתאימים…
הרי אני כל כך אוהבת ארועים חברתיים, ופגישה עם המון אנשים ומגוונים. ואריאל, נעלם ונאלם בסיטואציות האלו, הוא- תנו לו מפגש אחד על אחד ותוך עשר דק' הוא יודע את כל סיפור חייהם… אבל המוני- סיוט, אמיתי.
ובתחילת הדרך , הפער הזה, השוני המהותי הזה בין בני האדם שאנחנו, היה מקור גדול לפיצוצים, וריבים, ואכזבות, וחוסר הבנה עמוק אחד של השנייה
אני מודה, היום כשאנחנו חושבים על הריב הקבוע הזה, הוא קצת מצחיק אותנו.
כי עם הזמן למדנו שחלק מאוד מהותי בזוגיות הזו הוא ההבנה כמה אנחנו שונים,
כמה אנחנו חוויים דברים אחרת,
וכמה אין צפייה שנחווה את הדברים אותו דבר.
וכמה, בסוף אחרי הרבה ריבים ותסכולים- זאת מתנה גדולה.
(וגם מישהו צריך להשאר עם הילדים כדי שאלך לארועים חברתיים:) )
~~~~~~~~~~~~~
נפרדות. זה היה חלק חשוב בפרק הזה בסדרה 'טיפול זוגי' (כאן 11)
יש מדרש מספר הזוהר שאני מאוד אוהבת שמתאר את נפרדות הזכר והנקבה עוד בבריאה, כנסירה (כזה עם מסור כן?)
אני זוכרת שכשקראתי אותו פעם ראשונה לא הבנתי את הפועל הכל כך כואב הזה של ההפרדה, למה ניסור?! זה ממש מדממם.. לא יכולתם לכתוב ניתוק? פירוד? חלוקה? דווקא ניסור?!
אבל ככל שאני נשואה יותר שנים, אני מבינה את הבחירה הזו.
את הכאב הזה, שפוגש אותנו כל פעם בהקשר אחר של החיים- של הנפרדות, של זה שאנחנו לא אותו אדם.
שאנחנו נהנים מדברים אחרים,
מפרשים אחרת סיטוצאיות,
מראים אהבה בצורה שונה,
מרגישים אהובים בצורה אחרת,
מפענחים אחרת את המילה משפחה ואוויר וחברים ועומס ועבודה ואהבה וחשיבותה של מנקה בבית.
אבל נראה לי שאחד הדברים הכי חשובים בעבודה והתפתחות זוגית (או בשמה המוצלח- תִּחְזוּג) זאת ההבנה הזאת שעומד מולי אדם שלם, אחר.
וחלק מהמתנה של לחיות בשניים היא השוני שלו ממני, היא היכולת הזאת לראות את העולם מעוד נקודת מבט ( ששוב רוב הפעמים זה כר גדול לויכוחים) אבל בוא נודה על האמת אם היינו רוצים לחיות עם עוד אדם כמונו, כבר יותר קל לחיות לבד.
השוני הזה הוא האתגר הכי גדול שיש בחיים ביחד
וגם המתנה הכי גדולה ליכולת להתפתח
כזוג
וכנפרדים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~
מזמינה אתכם לשים עין טובה על התכונה הזו של השני שהיא שונה מכם, מאוד שונה מכם.. זאת שכל כך מעצבנת אתכם לרגעים.
ולחשוב (וגם להגיד לו.ה, אך כמה חשוב להגיד)
איפה היא גם מתנה.
איך היא מגדילה אותנו, התכונה הזו.
וגם לראות אילו דברים היו פעם מוקש בנינו בהקשר הזה והיום אפילו קצת מצחיק לחשוב עליהם ככאלו
(וגם אילו מוקשים כנראה ילכו איתנו לנצח. )
וכן, עם השנים בהשפעת אריאל (או הגיל…) גם אני מעדיפה אינטמיות על המוניות.
בברכת,
"אני אהיה אני ואת כמו שאת"