מקרה שהיה כך היה ( אמיתי מהשבוע)
אביגיל (5) ביקשה שאצייר לה משהו שהיא תצבע.
ציירתי ( השקעתי!) ונתתי לגברת להתרשם. היא לא הייתה מרוצה כלל. בלשון המעטה…
אחרי שהרגעתי אותה קצת הסברתי לה שלא תמיד זה כמו שאנחנו רוצים, ושאני לא יודעת לקרוא מחשבות, אז שתגיד איזה ציור היא בדיוק רוצה לפרטים…
ושגם אשמח שהיא תגיד תודה, כי באמת השקעתי וכוונתי היו טובות.
היא התרצתה, ומצאה מה היא אוהבת בציור בכל זאת. ואפילו אמרה תודה, בעיניים עוד עם קצת דמעות וחיוך.
ואני הייתי מדושנת עונג מהרגע החינוכי המופתי שהיה פה.
-חצי שעה קדימה-
אריאל נכנס עמוס בקניות ( חזר מהחזית-הסופר)
הוא נכנס, עוד לא סגר את הדלת.
ובין השקיות מבצבץ לו קוטג'.
שבסך הכל, זה טוב. ביקשתי.
אמה מה מה- קוטג' של טרה.
(שאני מודה, אין לו טעם של קוטג'!)
ויצא שהדבר הראשון שאמרתי שהוא נכנס, זה "אבל למה טרה?!, כל כך הרבה פעמים ביקשתי… אוף מה הקטע?! "
והתפננו שנינו בכעס לפנות את השקיות.
ובתוך השקט הכועס אני שומעת מהצד את אביגיל שצובעת את הציור שציירתי לה, ממלמלת.. "אמא, דברים הם לא תמיד כמו שאנחנו מדמיינים. וגם אפשר פשוט לומר תודה…."
( Drop the mic)
.
.
ואוו. זה היה שיעור רציני בשיקוף.
על כמה קל לנו לחנך אבל קשה ליישם.
וכמה הילדים שלנו קולטים הכל.
וגם איך ברור לי כמה חשוב ללמד אותה להגיד תודה ולהעריך, אבל כמה קשה לעשות את זה מול הבן זוג שלנו דווקא בדברים הכי קטנים של היום יום.
